<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ביצה שנולדה כול' תיאכל. ביום טוב. ולא נקט לשון איסור והיתר דהוה משמע אסור לעולם. שאור כזית כול'. אע"ג דלא איצטריך הכא תנייא משום דהני ג' מילי ביום טוב בית שמיי לקולא ובית הלל לחומ', ודכולי עלמ' לעיניין אכילה זה וזה בכזית דלא ייאכל חמץ כת' ואכילה בכזית משמע, לעיניין ביעור פליגי, בית שמיי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה דכת' [שמות יב יט] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ. ובית הלל ילפי ביעור מאכילה. אוכל[א] דאיפרת, אוכל שנפרד מאוכל הוא.
<h2>דף ב:</h2>
תוס'. והכינו והזמינו כגון מיכן אני אוכל למחר, דאי הכנה בידים בהדיא כת' את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה וקא' ביום השישי שיזמיננה מבעוד יום ובחול, עכ"ת. יום טוב דעלמ', שאין שבת סמוך לו, לישתרי'. בצים גמורות, אפי' עם הקליפה. מותר לאכלן ביום טוב. ולא גזרינן אטו שנולדו כבר. ואם תאמ' ביצה שנולדה ביום טוב בערב שבת תיאכל בשבת על ידי עירובי תבשילין, עירוב לא מהני לדבר דליתיה בעולם, שאין העירוב מועיל אלא להכין לשבת ואינו מועיל למוקצה. וביצה שנולדה באחת בשבת מותרת ולא אמרי' תיאסר דאין שבת מכינה לחול דכי אמרינן אין שבת מכינה (לחול) ליום טוב דמאכלו צריך הכנה אבל סעודת חול לא צריכא הכנה.
<h2>דף ג:</h2>
לסמוך בה כרעי המטה. זוקפה כנגד חודה וסומך. אבל כופה עליה כלי. ומפרש בירושלמי [ביצה פ"ה ה"א, שבת פ"ד ה"ב] שלא יהא הכלי נוגע בגופה שלביצה וטעמ' שמא יזיזנה. וספיקא אסור. כגון שנולדה ספק יום טוב ספק חול ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין, [ודבר שיש לו מתירין] אפי' באלף לא בטיל, והאי אית ליה מתירין לאוכלה מחר.
<h2>דף ד.</h2>
שבת ויום טוב. בין מלפניה בין לאחריה.
עדיין היא מחלוק'. דבית הלל אומ' לא תיאכל וטעמ' משום הכנא ולאו משום דסבירא להו שתי קדושות הן דכבר איפסיק' היל' בעירובין [לח ע"ב] הלכה כארבעה זקינים ואליבא דר' אליעזר דאמ' שתי קדושות הן. משום שכרות. ואסור להורות ועובר בלאו כדאיתה בכריתות [יג ע"ב] יין ושכר אל תשת וכת' בתריה ולהבדיל בין הקודש ובין החול ולהורות את בני ישראל.
<h2>דף ד:</h2>
שלגלויות. פסח שבועות וסוכות [שבני הגולה עושין ב' ימים ובארץ אין עושין אלא יום אחד, אבל ר"ה פעמי' שאף בני ארץ ישרא' עושין ב' ימי' כגון שבאו מן המנחה ולמעלה]. מותרת בזו, דשתי קדושות הן. אסורה בזה. דמספקא ליה אי קדושה אחת היא אי שתי קדושות.
<h2>דף ה.</h2>
שיהו מקבלין עדות החודש כל היום. ואפי' באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. הא לן והא להו. לבני בבל אסור שכבר נקבע להם לחוק מפני שגם בני ארץ ישראל נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש אם באו עדים מן המנחה ולמעלה. לבני ארץ ישראל מותר דמקדשין על פי הראייה, לא היו עושין כי אם יום אחד.
<h2>דף ה:</h2>
שנוהגין אותו היום קודש. בכל שנה עושין ביום ל' שלאלול יום טוב ואם באו עדים אחר מנחה היו גומרין אותו היום בקדושה שמא יזלזלו [לשנה] הבאה ועיקר יום טוב למחר הוא ומאותו היום מונה עשרה ימים ליום הכפורים וט"ו יום לסוכות, והואיל שקבעוה בית דין לחוק (שקבעוה בית דין לחוק) שיעשו שני ימים כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה, קדושה אחת היא. לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ומיום ראשון ואילך מונין ליום הכיפורים וסוכות. ושמעינן מינה דאם באו עדים אחר המנחה עושין ב' ימים, גם עכשיו שאין עדים שיעידו על הלבנה, שכבר נקבע לחוק.
<h2>דף ו:</h2>
ביצים גמורות. אפי' עם הקליפה [ולא] גזרינן דילמ' אתי למיכל אותן [שנולדו] היום, ולעיניין בשר בחלב אפי' בצים המעורות בגידים מותר מדאמ' ר' יעקב אם היו מעורות בגידין אסורין ופליגי רבנן עליה, [יחיד ורבי'] הלכה כרבים. ומאי גמורות, גמורות בחלמון אפי' בלא קליפה לבנה.
<h2>דף ז.</h2>
כיון דספנה. ספנה מתחממת בקרקע.
<h2>דף ז:</h2>
פיס'. בדקר. עץ נעוץ [פא"לו בלע"ז] והא מתני' אוקימ' בגמ' הכי, השוחט שבא לימלך, בית שמיי אומ', אומ' לו לך שחוט חפור וכסה, ובית הלל אומ' לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן, וטעמ' דבית הלל דילמ' עביד כתישה, אע"ג דאוקימ' בעפר תוחח דילמ' עביד בעפר שאינו [תוחח] ולפיכך לכתחילה לא ישחוט, ובית שמאי לא חיישי. ומודין, בית הלל שאם שחט שיחפור בדקר. ולא גזרינן, הואיל דשחט כבר. והא עביד כתישה. שהרגבים מדובקין ואינן ראויין לכיסוי אלא אם כן כותשן, וכתישה תולדה דטוחן הוא.
<h2>דף ח.</h2>
בעפר תיחוח. דלא צריך כתישה. אבל הוסק ביום טוב. דליכא למימר [ד]מאתמול דעתיה עליה, [אסור]. ואם ראוי לצלות בו ביצה. אגב דראוי לטלטל ולהטמין בה ביצה ראוי לטלטל לכיסוי. והוא שייחד לו קרן זוית. ולא שטחה בקרקע [דהוייא מבוטלת]. כוי. בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם חי(י)ה אם בהמ'. ובמסכת חולין [פ א] מפרש בנולד מצבי ותיש. אין שוחטין אותו ביום טוב. דמבטל מצות כיסוי לכתחילה, שאסור לכסות דילמ' אתי להתיר חלבו, אבל בחול אם יכסה ליכא למיחש להתרת חלבו, דמספיקא בחול אמרי' ליה טרח וכסי.
<h2>דף ח:</h2>
שחט ציפור מערב יום טוב אין מכסין את דמו ביום טוב. דהוה ליה לכיסוייה מבעוד יום, ומשום אימנועי משמחת יום טוב ליכא, דלא מיתסר העוף באכילה אע"ג דלא מכסי ליה.
<h2>דף ט.</h2>
גילגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלה ביום טוב. ואע"ג דתנן [לקמן לו ב] אין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב, כיון שמצינו חלה [ש]זכיי בהרמתה כגון אם לשה היום דניחא ליה בפת חמה, רשאי להפריש אף מאותה שגילגלה מערב יום טוב. אין מפרישין ממנה חלה ביום טוב. דהוה ליה להפרישה מאיתמל. אבל פירי דטבילו האידנא. כגון עיסה שגילגלה ביום מותר. כתב בעל התרומה הלכה כרבא דהוא בתרא. ותנייא בתוס' דפסחי' הלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב. ואמרי' בירושלמי [ביצה פ"א ה"ח, פסחים פ"ג ה"ג] לש אין, עירס לא, דווקא אם לשה לגמרי שאינו חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מבעוד יום אבל עירס, פירוש גילגלה לבד שלא עשה רק תערובת מים וקמח ולא נילושה לגמרי מותר, דרבנן תקון להפריש חלה משגילגלה אע"פ שלא לשה לגמרי שימהר להפריש קודם שתטמא. עוד כתב בעל התרומה אם שכח ולא הפריש חלה מערב שבת או מערב יום טוב, והרי צריך לו לוכל בשבת או ביום טוב, מה תקנה יש לו, יאכל הכל רק מעט שישאיר לבסוף ויקרא לה שם חלה לאותה מעט דאמ' שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש.
<h2>דף ט:</h2>
פיס'. אין מוליכין את הסולם. שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. אבל מטיהו מחלון לחלון. אם מאתמול היה בשובך. מחלון לחלון. פעמ' יש בשובך כמה חלונות ובכל חלון יש בו קן. ובית הלל מתירין. דשובכו מוכיח עליו, ודווקא [ב]סולם שלשובך התירו אבל בסולם שלעליה דברי הכל אסור.
<h2>דף י.</h2>
לא יטול, מן הגוזלות אלא אם כן ניענע מבעוד יום. אוקימ' בגמ' בבריכה ראשונה דגזרינן דילמ' אתי לאימלוכי למחר ולא יקחם שמא תברח האם, ועבד ליה למחר טלטול שלא לצורך, אבל אם ניענע מבעוד יום לא שביק להו. עומד ואומ' זה וזה אני נוטל. אע"ג דבית הלל אית להו ברירה, ובמיכן אני אוכל למחר סגי, הכא אסור דאם אינו מייחדן מבעוד יום דילמ' למחר משכח שמינין כחושין [ו]כחושין שמינין ומטלטל דבר שלא לצורך.
<h2>דף י:</h2>
פיס'. זימן, גוזלות שחורים ומצא לבנים. בגמ' מוקי לה כגון שזימן שחורים ולבנים ולמחר מצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, מהו דתימ' איתפוכי איתפוך ולישתרו, קמ"ל הנך אזלי לעלמ' והני אחריני נינהו. ומצא שנים מותרין. דאמרינן חד מינייהו אזל ליה. שנים ומצא שלשה אסור[ין]. אי הני נינהו חד איתוסף ביה הואיל ואינו מכיר המעורב אסיר, אי הנהו אזלי להו והני אחריני נינהו [הא אחריני נינהו ואסירי שלא זמנן]. אם אין שם אלא הן. אם אין סביבותיהם אלא הן, וכגון דאיכא בקרן זוית ואותן שזימן מידדן ואינן מפריחין, וכל המדידה אינו מדידה יותר מנ' אמה, אי הדר חזי לקיניה מידדי, אי לא [לא] מידדה. בטפיחין. פעמ' בונין בכתלים קדירות או כלים אחרים.
<h2>דף יא.</h2>
פיס'. עלי. כלי שמלאכתו לאיסור שעושין [בו] חלקא טרגיס וטיסני, דסבירא להו לבית שמי דבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו אסור לטלטלו. שאם קיצב עליו בשר. שכבר נעשת שמחת יום טוב, אסור לטלטלו מחמה לצל, שלא יתקלקל.
פיס'. אין נותנין את העור לפני הדורסן. אם שחט בהמה ביום טוב אסור לשטוח העור שנראה כעיבוד, כך מנהג העבדנין. ולא יגביהנו. אפי' למיזגא עליה דמוקצה הוא, אלא אם כן יש עליו בשר. ובית הלל מתירין. שהתירו סופן משום תחילתן, דאילמלי שהותר שטיחתו לא היה שוחט בהמ' להפסיד העור, ודווקא כשנשחטה היום התירו בו בית הלל ליתנו לפני בית הדריסה אבל בנשחטה מערב יום טוב אסור, ואפי' אין עליו בשר מותר להגביהו דחזי למיזגא עליה. שמולחין עליו בשר לצלי. אע"ג דמליחא עיבוד הוא, והכי מוכח במנחות בהקומץ רבא תקריב מלח אפי' בשבת, ואע"ג דהוי עיבוד מותר בשחיטה, והתם מפרש שהופך החתיכה מב' צדדיה ומולחה. הואיל דלצלי הוא מלח מועט בעי [ו]לא חשיב עיבוד, ואפי' לצלי כעין קדירה דבעי מילחא טפי אסיר. [אין] מולחין את החלבים. כדי שלא יסרחו אפי' נשחטה ביום טוב ואין שוטחין אותם. ומאי שנא מעור לפני בית הדורסן. דהתירו בית הלל, התם [לא] מוכחא מילתא דאמרי' שטיחתו צורך יום טוב הוא דחזי למיזגא עליה, אבל שטיחת חלבים מוכחא מילתא דלעיבוד הוא עושה.
<h2>דף יא:</h2>
מערים ומלח גרמא [גרמא]. לאחר שמלח חתיכה אומ' חתיכה אחרת עריבה לי יותר וחוזר ומולחא ואכיל מאי דבעי.
פיס'. אין מסלקין את התריסין. תריסי חנויות שהן בשוק והוא אינו ישן שם ואם לא תתיר להחזיר התריסין לא אתי לפתוח, ובניין וסתירה לית ביה דאוקימ' בגמ' בשאין להם ציר מן הצד דהוה נראה כבונה וסותר, [ו]אע"ג דאמר בגמ' טעמ' משום דאין בניין ואין סתירה בכלים דמשמ' דבתיבות שלחנויות עסיקי' כדפירש ר"ש, יש לפרש כיון דאין להם ציר מן הצד ואין בהם בנין וסתירה ומדמי להו להדדי. תריסין הם דלתות. אבל דבתי לא יחזיר, כיון דברשותיה הוא, שהוא ישן שם לא מימנע לפתוח אם לא יחזיר, כך נראה לפי פי' הגאון הפוסק, וכן נראה שפירש ה"ר ישעיה. אבל ר"ש פי' דחנויות כמין תיבות שסגורין ובתוכן הן הבשמים, דבתי פי' דבעלי בתים שאינו עשוי למכור לאחרים. לא פליגי דאסיר. גזירה שמא יתקע, אע"ג דאין בניין בכלים אסור. עור לפני בית הדריסה. התירו סופן משום תחילתן, התירו שטיחתו אטו שחיט' דילמ' מימנע ולא שחיטי. חזרת רטייה במקדש. שהתירו חזרת רטייה [כדי] שיסלקנה בשעה שרוצה לעבוד עבודה, שאם היה דבר חוצץ אסור לעבודה ולא גזרו במקדש משום שבות שמא ימרח. תריסי חנויות. הותרו חזרה אטו סילוק, דלא מימנע משמחת יום טוב.
<h2>דף יב.</h2>
פיס'. אין מוציאין לרשות הרבים כול'. ירושלמ' קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו, ומשמע מירושלמ' שלא הותר להוציא ביום טוב, אלא דבר שהוא לצורך מצוה התירו בית הלל, מדקאמ' וליפלגו באבנים דלאו בני טילטול נינהו מכלל דכלים אע"ג דלאו צורך אוכל נפש הוא שרי, ועוד דאמ' המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכ' לוקה ואמ' ר' יוחנן הא מני בית בית שמאי היא דאי בית הלל האמרי מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובבישול גיד הנשה מאי צורך מצוה איכא והלא אסור לאוכלו, ועוד הוה ממש בהדיא מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיהא לצורך מצוה, ויש לישב לשון הירושלמ' דדוקא לבית שמיי נקט קטן למולו דאפי' לצורך מצוה אסרי אבל בית הלל מתירין בין [ל]צורך מצוה בין אינו צורך מצוה וטעמ' משום שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל אבנים וכיוצא בהן אסרי בית הלל דאפילו בביתו נמי אסור לטלטולינהו. אבל יום הכיפורים צריך עירובי חצירות ושותפי מבוי כשבת. דלגבי יום טוב אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, משמ' דיום טוב אין בו עירובי חצירות הואיל דהותרה לרשות הרבים, אבל יום הכיפורים דאסור בו הוצאה לצורך נאסרה נמי לטלטל בחצר בלא עירוב. כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, אע"פ דאין נזיר שותה יין ואין ישראל אוכל בתרומה ואיתה בעירובין [ל ע"ב] מערבין ביום הכיפורים משמ' בין עירובי חצירות בין עירובי תחומין.
<h2>דף יב:</h2>
פיס'. ומתנות. הזרוע והלחיים והקיבה. שהורמו מאמש. שנשחטו מאמש. שהורמו מהיום. והוא שנשחטו מאמש, הואיל דהיה לו להוליכן לכהן מבעוד יום אסרי בית שמאי. גזירה שווה חילקתם. לאו דווקא גזירה שלא נקראת אלא בקראי, נאמר בזה כך ובזה כך. שאינו זכאי בהרמתה. כדאמ' בפרק בתרא [לו ע"ב] אין מגביהין תרומה כול'. שזכאי בהרמתן. שמותר לאפות עיסה ביום טוב דניחא ליה בפת חמה ולהפריש ממנה חלה, דאי לא, אסיר למיכלא אי לא מפריש מינה חלה. וכן מותר לשחוט ביום טוב, דחייש שמא יסריח אם שוחטה מערב יום טוב, ולהפריש ממנה המתנות. ובית הלל מתירין. דראוי לכהן באכילה בו ביום. איסורייתא דחרדלא. חרדל שהיה עדיין בשרביטין. מוללין מלילות. שייך בשיבולין. ומפרכין קטניות. ביד, והוא הדין לחרדל. מנפח על יד. ר"ש גריס מיד ליד דדוקא בידו אבל על יד משמע מעט. אבל לא בקנון ולא בתמחוי. דהוי מעשה חול. אפי' בקנון. הואיל והותר ביום טוב אוכל נפש. אבל לא בטבלא ונפה וכברה. דדרך אומן הוא וכל מה דאיפשר לשנויי משנינן.
<h2>דף יד.</h2>
פיס'. בפך. בשולי הפך מכה במלח. ובעץ הפרור. שמנער בו [את] הקדירה דסבירא להו לבית שמיי דאפי' תבלין בעו שינוי. נידוכין כדרכן. בלא שינוי ואפי' מלח, ומתני' דאסר במלח בלא שינוי יחידאה היא. אצלי ודוק. כשתרצה לדוך מלח הטה בוכנא מצד אחד שיראה שינוי. דהוה ציל קליה. הקול היה צלול ואי איתה דהיה מוטה לא היה קולו צלול. טיסני. חטין הנחלקין לד' חלקים כל גרגר.
לבני ארץ ישרא'. דיש להם עבדים ואתו למיעבד במכתשת גדולה אסור אפי' במכתשת קטנה. קליף צוהריה. מראיתו ברור. דאיכא פריצותא דעבדי. ויש לגזור שמא יעשו במכתשת גדולה.
<h2>דף יד:</h2>
פיס'. הבורר קטניות ביום טוב. כדי לבשלן מיד. כדרכו בחיקו. אפי' בורר הפסולת. מדיח ושולה. מדי' במים ושולה האוכל, שעל ידי כן הפסולת נברר מן האוכל מאיליו, שאם יש בו פסולת עפר העפר יישאר למטה והאוכל למעלה, ואם יש בו תבן וקש יעלה הפסולת למעלה. תוס'. שולה. צף למעלה, לשון מ[ש]ישלה לחביות [ע"ז נו א] דהיינו שנוטל החרצנין שצפין על פי החבית, עכ"ת. מחלוקת בית שמיי ובית הלל. כשפסולת מרובה על האוכל. ואפי' הכי שרו בית הלל לברור כדרכו. מי איכא מאן דשרי. והא נפיש בין בטירחא בין בשיעורא. דנפיש בטירחא. כשהפסולת דק. וזוטרא בשיעורא. משום הכי שרו בית הלל. ואית ספרים דגרסי מחלוקת כשהאוכל מרובה על הפסולת. דבית שמיי סברי טרחי' בהתיר' אע"ג דאיכא טירחא יתירא, אבל כשפסולת מרובה כול'. לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. ואפי' הכי בית הלל אסרי הואיל דנפיש בטירחא אע"ג דזוטר בשיעורא.
פיס'. [א]לא מנות. ולא דבר חי, שלא יאמרו לשוק מוליכן למכור. אבל לא תבואה. שאינו צורך יום טוב שאין עושין חלקא טרגיס ביום טוב. שלא יעשם כשורה. דנראה כמאן דאזיל לשוק למכור. עססיות. מין מאכל וכן רסיסין.
פיס'. אע"פ שיש בהן כלאים. לקמן מפרש למאי חזו. סנדל המסומר. דאפי' לנועלן ממיטה למיטה אסור, כדאיתא בשבת בפר' במה אשה יוצאה [ס ב]. מנעל שאינו תפור. לא חזי ליה למידי. ואע"ג דנקיט בסיכי. הגלד מחובר עם העור שלמעלה ביתידות קטנים חתיכות קנים קטנים מאוד מאד. כל שניאותין. שנהנין. למימך. לישן. שמא יעלה נימא על בשרו. ועובר משום (על) שעטנז לא יעלה עליך. אפי' י' מצעות זו על זו וכלאים ביניהן אסור לישן עליהן. שמא ישן עליהן בלא הפסק. בויל[ו]ן. יריעה פרושה לפני המיטה. מפני מה אמרו וילון טמא. ולא יהא ככותל הואיל דתמיד פרוש שם. מפני שהשמש מתחמם בו. והוי כשאר בגדים. [טו ע"א] בקשין. כעין נטמא, לבד קשה. עדילרין. כעין גלד שלעור שמניח בפרסת הרגל. צררי דברזני. קשרי כלאים שיש בהם זרעים או מעות, אין דרך חימום בכך ואפי' אם הוא מתחמם. לא ימכרנו לגוי. שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולא יעשנו מרדעת. שמא יטלנו משם ויעשנו טלאי בבגדו. אבל עושהו תכריכין למת. שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. כיון דלא ידיע. שאינו ניכר בו הכלאים. מינתר נתר. נשר הכלאים. שוע. זהו פשתן סרוק וצמר סרוק. נוז. יש מפרשין שזור ויש מפרשין ארוג, פירש ר"ש שיהו הפשתן והצמר סרוקין ושעועין וטווין יחד ואחר כך ארוגין יחד ולמאן דאמ' נוז שזור, שזורין יחד. ויש מפרשין כל אחד סרוק בפני עצמו וטווי בפני עצמו ואחר כך ארוגין יחד ורבנן הוא דגזרו אפי' שוע או טווי או נוז. והאי גלימא מדרבנן הוא דאינו שזור, כיון דנתקיה נתקיה. ומותר ואין צריך לחוש שמא לא אינתיק. ואימ' או שוע או טווי או נוז. חייב מדאוריתא. בחדא מילתא. בדיבור אחד. כל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב. שיהו מתוקנין כל צורכין, ותפ[י]לין ראויין ללובשן דאינמי לביש להו ביום טוב ליכא איסור כלל, אבל סנדל מסומר לא דאמרי מדשרו רבנן לשלחו שרי לנועלו. תוס'. היה בא בדרך. בערב שבת, מניח ידו עליהן שלא יראו, וחכמ' התירו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום ביזיון, עכ"ת.
<h2>דף טו:</h2>
יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל אדם בתחילה מיום טוב לשבת. וטעמ' מפרש לקמן. ועושה תבשיל מערב יום טוב. לצורך שבת. וסומך עליו לשבת. כלומ' על ידי שבישל מערב יום טוב לשבת. בדג וביצה שעליו. שהיו טוחין הדג בביצה. ויש מפרש ביצת הדג שפירפרו עליו. אכלו או שאבד. העירוב קודם שבישל מיום טוב לשבת. שייר ממנו כל שהוא. לאו דווקא אלא כזית. מנהני מילי. מאי אסמכתא מצאו רבותינו לעירובי תבשילין. זוכריהו מאחר שבא להשכיחו. שבא להשכיח קדושת שבת אחרת. מאי טעמ'. מתוך שאדם מערב עירובי תבשילין מערב יום טוב יברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ויקנה בשר לצורך שבת שהיא אחר יום טוב, ואילמלי העירוב קדושת שבת היתה שכוחה כול'. כדי שיאמרו. לאו תקנתה משום שבת היא אלא משום יום טוב, כדי שיאמרו מיום טוב לשבת שהוא קדוש ממנו ואפי' הכי אין אופין, קל וחומר מיום טוב לחול. זכור יום טוב משבת שבא להשכיח קדושת יום טוב ודילמ' אתו לבשולי מיום טוב לחול אלמלי העירוב. יש מפרשין דהני לית להו דרבה דאמר [לעיל ב ב, עירובין לח ב] מדאורייתא אסור להכין מיום טוב לשבת, דאילו הני אמוראי סברי דרבנן היא. ויש מפרשין הא דאמ' רבה דווקא להכין המוקצה אסור מיום טוב לשבת אבל בדבר שהוכן מבעוד יום מותר לבשל מדאורייתא מיום טוב לשבת אי לאו דרבנן גזרי משום הני טעמ' דפרשינן. יושב ושונה. ואחר שהשלים הדרשא, אפי' לאחר חצי היום אוכל, אע"פ שאין בו שמחת יום טוב כל כך אין בו איסור. ר' יהושע בעי אכילה בזמנה דאית בה שמחה, בחצות. הוה יתיב כולה שתא בתעניתא. יש מפרשין בשעה שרואה חלום רע מתעני בר מהני יומי. ולי נראה דסבירא ליה כר' אליעזר ואפי' היה מתעני לא היה מניח הדרשא לבר מהני יומי שהיה מקצר בדרשא כדי שישמחו באכילתן. כאילו התענה תשיעי ועשירי. לפי [ש]כשאדם אוכל ושותה בתשיעי הרבה מבקש לימודו ביום [אחר] והוי עינוי יותר. והאמינו בי. קחו מעות באמונה עלי שאני פורע ואמציא לכם ריוח.
<h2>דף טז.</h2>
קצובין לו בראש השנה. שנ' [תהלים פא ה] כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב והאי חק מזוני הוא דכת' [בראשית מז כב] ואכלו את חקם, אימת חק לישראל בזמן שמשפט לאלהי יעקב. שכל מעשיו לשום שמים. שהיה אומ' מי שזימן לי היום יזמן לי בערב שבת.
פיס'. מידי דמילפת בעינן, שיעשה מערב יום טוב לשבת וסומך עליו לבשל מיום טוב לשבת. דאכלי נהמא. עם הדייסא שהוא מיני מזונות כעין לחם. [ש]בשולי קדירה. אע"פ שלא בישלן לצורך שבת אלא ששיירן לצורך שבת. שומן שעל גבי סכין גורדו. והיה מבושל ומניחו לצורך שבת והיה סומך עליו לבשל לשבת. דגים מלוחים. אם הגוי מלח דגים אין בהם משום בשולי גוים אע"פ שנאכלין מחמת מלחן, מחמת תיקון גוי, וכל שכן דגים גדולים שאינם נאכלין מחמת מלחן שאין בהן משום בישולי גוים שלא נאסר משום בישולי גוים אלא דבר שנשתנה על יד אור כדאיתה בע"ז פ"ב [לז ב, לח א], וכן אם ישראל מלחן והגוי בישלן מותר דנאכלין כמות שהן חיים אבל דגים גדולים מלחן ישר' והגוי בישלן אסור דאינן נאכלין כמות שהן חיים.
<h2>דף טז:</h2>
דעת מניח בענן. שיערב לשם אחר. מערב אכולה נהרדעא. אע"פ שלא ידעו מערב יום טוב, ונראה לי דדווקא לאותן ששכחו היה מערב אבל על שאינן חרידין לדברי חכמ', שבלאו הכי לא היו מערבין לא היה מערב ממעשה דההוא סמיא. שאתה אוסרו. מיום טוב לשבת, בעירובי תחומים שביום טוב אסור לילך חוץ לאלפיים. אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו. כגון עירובי חצירות, וקיימ' לן דאין עירוב והוצאה ליום טוב.
<h2>דף יז.</h2>
כוותיה דר' לאיסור. דר' היה שונה זה וזה לאיסור. מתחיל בשלשבת. את יום השבת. ומסיים בשלשבת. וחותם בא"י מקדש השבת. ואומ' קדושת היום באמצע. את יום חג פל' הזה. שבת מקדשה וקיימ' מעולם, אבל ימים טובים ישר' מקדשי ליה לפי שבית דין מקדשין החדשים ועל ידי קידוש החדש מתקדש יום טוב. כל מקום שזקוק לשבע ברכות, גם בערבית ושחרית ומנחה. מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחבירו ומתנה. מוליך הפת בסוף אלפיים ואומ' אם היום [חול] ולמחר [קודש] יהא זה לעירובי תחומין ואם היום קודש אין בדבריי כלום, וגם למחר סמוך בין השמשות יערב באותה הפת ואומ' אם היום חול ואתמול הי הקודש זה יהא לעירובי תחומין ואם היום קודש מה שעשיתי אתמול יהא עירוב. אלא לחתיכה אחת. דבחד טירחא סגי. אבל הפת כל עריכה ועריכה טורח בפני עצמו הוא. בשעה שהתנור מלא. מפני שממעט רוחב התנור ונאפת יפה. לאקנויי קמחו לאחרים. במתנה.
<h2>דף יז:</h2>
שאני הערמה דאחמירו בה [רבנן] טפי ממזיד. דממזיד לא ילפי אינשי אבל מהערמה ילפי דסבורין שהוא מותר. התחיל בעיסתו. ולא הספיק לאפות עד שנאכל עירובו, הרי זה גומר, הואיל דמדרבנן הוא לא גזרו אלא להתחיל כתחילה.
פיס'. מטבילין את הכל מלפני השבת. לפי שחייב אדם לטהר עצמו וכליו ברגל שחייב לוכל שלמי חגיגה ושלמי שמחה. ושוין שמשיקין את המים. אין אוכל ומשקה מיטהר בטבילה אלא המים בתורת זריעה. בכלי אבן. שאין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרין. אבל אין מטבילין. את הכלי על גב מימיו לטהרו לכלי, דהוי מתקן לכלי. ומטבילין מגב לגב. אם הטביל את הכלי לעשות גתו ורוצה לעשות בו בדו ומטבילו אין בו תיקון דבלאו הכי טהור הוא, וכן אם טבל לאכול פסחו לאכול בחבורה זו טובל לאכול בחבורה אחרת אם ירצה אפי' לבית שמיי.
<h2>דף יח.</h2>
משום סחיטה. וסחיטה תולדה דליבון. כלים דבני סחיטה, בגדים. דלאו בני סחיטה. כגון יורות וכיוצא בהן. שמא ישהא. להטבילן עד יום טוב מפני שיש לו פניי ובין כך ישתמש בהן בטומאה. שניטמא מערב יום טוב. ודווק' שניטמא באב הטומאה.
<h2>דף כא.</h2>
דאיפשר למיפלגיה בלישה. ולא יטרח על שלגוי. בגא. בקעה. מקומות יש' הן והמלך צוה שיפרנסוהו מחיילותיו. בזמן שהרועים אוכלין ממנה. מותר לאופותיה הא בשביל כלבים אסור. וקשה לי אהאי פסק הגאון דפסק כר' יוסי הגלילי, חדא דהלכה כר' עקיבה מחבירו, ואי משום האי סתמא בסתם כר' יוסי הגלילי תמצא כר' עקיבה כמה סתמ' בפרק מפנין [שבת קכח א] מטלטלין את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. ויש לקיים פסק הגאון, דבר שהוא בטילטול שאינו עושה מלאכה כר' עקיבה אבל לאופות דטרח לצורכה כר' יוסי הגלילי.
<h2>דף כא:</h2>
גזירה שמא ירבה בשבילו. וכל שכן הכא שאופה לכתחיל[ה] בעבור גוי דאסור. אפי' נפש בהמה. שאף רוח בהמה נקראת נפש כדכת' [ויקרא כד יח] ומכה נפש בהמה ישלמנה. לרבות את הכלבים. להיתר. ולהוציא את הגוים. לאיסור.
פיס'. אלא אם כן היו מים צלולין וראויין לשתיה, דסבירא להו דווקא אוכל נפש בלבד מותר ולא הנאה אחרת. מתיר'. אע"ג דלאו אוכל נפש הוא הואיל דיש בו הנאת הגוף. ועושה מדורה. בית הלל קתני לה דלבית שמיי אסור. אם ביום טוב. במעשה ש(נ)עשו אנשי טיבריא שהביאו סילון שלצונן בתוך שלחמין.
פיס'. אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת כול'. אבל לבית הלל ערב בתבשיל אחד מותר לבשל כל מה שרוצה ולהטמין. ואין זוקפין את המנורה. במנורה שלחליות ואין צריך אומן להחז[י]רה פליגי, בית שמיי סברי יש בניין בכלים ויש סתירה בכלים ובית הלל סברי אין בניין וסתירה בכלים, אבל בצריך אומן להחזירה אמרי' בפרק כירה [שבת מו א] דברי הכל אסור, ואוקומה רבוותא בצריך אומן להחזירה. אין אופין פיתן גריצות. פת עבה. אלא רקיקין. שהן דקין, לפי שאין בהן טורח.
<h2>דף כב.</h2>
משום דבר אחר. מפני התשמיש (שאסור לשמש) שאסור לשמש אור הנר כדאמ' בנידה [יא א] שמא יראה דבר מגונה ותתגנה עליו. אם שלא תתעשן הקדירה מותר. כל שכן בעבור תשמיש מותר. כתב הגאון הפוסק ואוקומה כר' יהודה למימרא דלית היל' הכי. קשה לי דהא פסקי' לקמן [כח א] כר' יהודה במכשירין שאי איפשר לעשות[ן] מערב יום טוב מותר, דדריש לכם לכל צרכיכם, ויש לומר כי קאמרי' היל' כר' יהוד[ה] דדרשינן לכם לכל צרכיכם בצרכי אוכל נפש דווקא, אבל לצורכי דבר אחר כגון לתשמיש וגם לכחול את העין וכדי שלא תתעשן הקדירה והבית לא סבירא לן כר' יהודה ולאו מכשירי אוכל נפש חשיבי. כגון דמא. שיוצא מן העין דם. ורירא. ליחא. ודמעה, [שמדמעת]. וקדחא. שעינו קדוחה וחמה. ותחילת אוכלא. תחילת חולי.ופצוחי עינא. כשמתחיל לפתוח עינו וכבר נתרפא. מסייע. בדבר זה, אין בו ממש.
<h2>דף כב:</h2>
אין אופין פת עבה כול'. בית שמיי לית להו הא דאמ' ר' שמעון בן אלעזר [לעיל יז א] ממלא אשה פת בשעה שהתנור מלא כול' ובית הלל אית להו דר' שמעון בן אלעזר. פ"א בית שמיי אסרי לאופות פת עבה לאדם אחד אפי' יש לו אורחין הרבה לפי שטורחו מרובה ובית הלל מתירין כיון דיש לו אורחין הרבה וצריך לו.
פיס'. מכבדין בין המיטות. בית המסיבה שהיו אוכלין שם, דסבירא להו כר' שמע' דאמ' דבר שאינו מתכוין מותר וזה אינו מתכוין לאשווי גומות כשמכבד הבית ולאו פסיק רישיה הוא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ורבנן סבירא להו כר' יהודה דאמ' דבר שאינו מתכוין אסור. ומניחין את המגמר ביום טוב. דהאי נמי צורך אוכל נפש הוא, ורבנן סברי דבר השוה לכל נפש בענן והאי אינו אלא למעונגין. ועושין גדי מקולס. גדי צלוי שלם כרעיים ובני מיעיים תלויין חוצה לו כשצוליהו ואין עושין זיכר פסח כדכת' [שמות יב ט] על כרעיו ועל קרבו ומותר שאינו מקדישו, ורבנן אסרי דנראה כאוכל קדשים בחוץ. להריח. נותן באש אבק בשמים לעלות הריח שיהנו בני הסעודה. אבל לגמר. את הכלים. אסור. דנראה כמתקן כלי. לעשן את הפירות. בעשן בשמים שרי לדברי הכל דמידי דאוכל נפש הוא. על גבי גחלת. מניח הבשמים. אסור. מפני שמכבה הגחלים.
<h2>דף כג.</h2>
על גבי כלי חרס. במחבת. מותר. דליכא כיבוי. מידי דהוה בשרא אגומרי. אע"פ שמכבה הגחלים מותר ואע"ג דמוליד ריחא. במדנתת שלו. דנראה כבורר. בגחלת. שלמתכת לא שייך בה כיבוי. מאי שנא מבשרא אגומרי. אע"פ שמכבה מותר, הכא נמי בשלעץ יהא מותר. ליכא כיבוי. מיד ואינו נעשה בידיו אלא מאיליו, הכא דמ[מ]תקן בגחלת שלעץ איכא כיבוי מיד. ור"ש גריס התם איפשר שלא לסנן את החרדל, הכא אי אפשר דבשר צלי חם טוב מאוד. לגבן. לעשות גבינה לחה. התם אי איפשר. דפת חמה מלוגמא, רפואה. אפי' בת יומא מעליא. והוא הדין מאתמול טוב ויש לו לעשותה מאתמול. קיטורי ביידי. עשה קמטין בבית יד שלחלוק.
פיס'. פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי, דסבירא ליה בין לנוי בין לשמר מותר. וחכמ' אסרי דסברי לנוי אסור לשמור מותר. ומקרדין את הבהמ' ביום טוב. דסבירא ליה כר' שמעון דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, אע"פ כשמגרד במגרדת פעמ' מוציאה דם. וחכמ' אסרי דסברי כר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסור. אף לא מקרצפין. דגזרי קירצוף אע"ג דלא עביד חבורה אטו גירוד דזימנין דעביד חבורה. ירושלמ' [ביצה פ"ב ה"ט] אף לא מקרצפין שלא יבא לידי תלישת שיער. ושוחקין את הפילפלין בריחים שלהן. דתבלין לא בעו שינוי. וחכמ' אסרי דנהי דלא בעו שינוי במדוך שלאבן אבל בריחים אסור דנראה כטוחן.
<h2>דף כג:</h2>
פיס'. משום כלי קיבול, התחתון. האמצעי משום כברה שמנוקב נקבים דקים ככברה. והעליון משום כלי מתכות, שיש בה טס בראשו שלמתכת, וכל אחד מקבל טומאה בפני עצמו. עגלה שלקטן. שעושין לתינוק ולהרגילו ללכת נשען עליו, ואם הוא זב טמאה מדרס. וניטלת בשבת. מפני שהוא כלי. כל הכלים אינן נגררין. שמא יעשה חריץ, ותרי תנאי אליבא דר' יהודה. תנא דמתניתין ר' יהודה על גבי כלים אין על גבי קרקע לא.
אין צדין דגין. מן הביברין, אע"ג דשחיטה ואפייה אבות מלאכות הן והותרו לצורך, וטעמ' שאי איפשר מערב יום טוב, והשחיטה שמא יסריח הבשר, אבל צידת הדגים איפשר לצודן מערב יום טוב ויניחנן במצודתן במים ולא ימותו ולמחר יטלינו. ביברין. הם בריכות מים שיש שם דגים. ואין נותנין לפניהן מזונות. שאין מזונותן עליך שאוכלין שרשי העשבים וקרקע וגדול את הקטן. אבל צדין חיה ועוף מן הביברין. שהם כמין קרפף גדול מוקף גדר שהיו שם מבעוד יום וכבר ניצודו, אבל דגים נשמטין לחורין ולסדקין והויא להו צידה ביום טוב.
<h2>דף כד.</h2>
[אלא אם כן ידוע ודאי שניצודו, מבעוד יום]. וחסורי מיחסרא [והכי קתני] אם ספק, ניצודו מבעוד יום אם לאו, רבן גמליאל מתיר דספק מוכן מותר.
<h2>דף כד:</h2>
ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו. לערב יום טוב ראשון, דלילי יום טוב הוא שתי קדושות הן.
<h2>דף כה.</h2>
חוץ לתחום אסור. שמא ישלח בשבילו. מותר לישראל אחר. שלא היה חוטא בדבר שהוא אינו נהנה ולא ישלח בעבורו. דמפשו ואתו ומייתו. מרבין ומביאין בשביל ישראל אסור, דהא הביאום חוץ לתחום והרי באו בשביל ישראל. בני גננא. בני החופה קושרי עטרות חתנים ונותנין בהם הדס. דגזו להו גויים אסא. קצצו מן המחובר בשביל ישראל. בכדי שיעשו. שיכול לגוזזן.
פיס'. תוס'. בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות ואין צריך לו שכבר סעד סעודתו, אבל מחמת הפסדו הוא שוחטה. לא ישחוט אלא אם כן יודע שיש שהות ביום, עכ"ת. שיכול לאכול כזית צלי מבעוד יום. בפר' אילו עוברין [פסחים מו ב] פליגי בה אמוראי גבי האופה מיום טוב לחול, מאן דאית ליה הואיל אע"ג דאינו אוכל אלא [ש]יש שהות ביום שיכול לצלות ולוכל התירו לשחוט משום איבוד ממון אע"ג דלא אכיל. ומאן דלית ליה הואיל צריך לוכל. אבל להפשיט נראה לי דאסור דליכא למימר אי לא שחיט לה מימנע משמחת יום טוב, ויחתוך העור בחתיכות. כזית חי. ממש, משום איסור דם ליכא דדם האיברים כל זמן שלא פירש אלא נבלע באיברים מותר, הכי איתה בכריתות בפרק דם שחיטה [כריתות כב א]. מבית טביחתה. מבית שחיטתה שהוא מופשט מעורו ועומד ומשום שמא תימצא טריפה לא חיישי' דקיימ' לן כרב הונא דאמ' בהמ' בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, אם נולד ספק בשחיטה עד שיברור לך במה נשחטה, נשחטה כראוי ונולד בה ספק כגון בא זאב ונטל את בני המיעיים והחזירן כשהן מנוקבין תלינן בזאב ובחזקת היתר עומדת והעמידנה בחזקתה. לא יביאנה במוט ובמטה. [ד]דרך חול הוי. ויש גורסין במיטה וחד טעמ' הוא.
<h2>דף כה:</h2>
אין הסומא יוצא במקלו. דהוי דרך חול. בתרמילו. אמתחות שיש לו לרועה. פיס'. בכור שנפל לבור. בבכור בזמן הזה עסיקינן דאינו נאכל בלא מום מפני שקדשים הוא, ובשוחטו כשהוא תם כשוחט קדשים וענוש כרת. שנפל לבור. תם היה ומבעוד יום נפל שם ולא הראהו לחכם. ירד המומחה. ביום טוב, ויראה אם יש בו מום. ומשום מוקצה ליכא, דאי אית [ביה] מוקצה ר' יהודה היה אוסר, אלא הואיל דמאיתמל דעתיה עליה כשנפל שם שמא בשעת נפילה נולד בו מום. ר' יהודה אומ'. אם יש בו מום יעלה וישחוט ולא הוי כדן דין כפרש"י. וקשה לי מאד האי פירושא דקתני אין זה מן המוכן דמשמ' [ד]טעמ' [משום] מוקצה דהוה ליה למימר ר' שמעון אוס' ובפרק כירה [שבת מו ב] נמי מוכיח דמשום מוקצה אסר ר' שמעון, וטעמ' דמי יימא דמיזדקיק ליה חכם, ועוד דאמ' גמ' דאם ראהו מבעוד יום דברי הכל מותר, ואי טעמ' משום דהוי כדן דינא הואיל שלא נגמר הדין מבעוד יום ביום טוב היכי דיין דינא, אלא טעמ' משום דתלוי בראיית אחרים הקצהו מדעתו והוה ליה כדוחיהו בידים, ור' יהודה סבר הואיל דמבעוד יום נפל לא אקצייה.
<h2>דף כז:</h2>
וחייף רישיה. סורק [בשערו]. פרטיה לשפוותיה. קרעו לשפתו ותנן בבכורות [לט א] נפגם שפתו הרי זה מום. לא יהיה. קרי ביה לא יהיה אבל כל מום לרבות גרמא.
פיס'. [בהמה] שמתה. בבהמ' קדשים מוקי לה בגמ' וטעמ' דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. חלה שניטמאת. לא חזיא לטלטולה דהאוכלה עובר בעשה כדאמ' ביבמות פרק הערל [עג ב] ולכלבים נמי לא חזיא דהוי כשורף קדשים [ביום טוב]. דכיון דמסוכנת היא מערב יום טוב דעתיה עליה מאיתמל. נראה לי דמאי דמוקמה לה במסוכנת דחולי שריא אליבא דמאן דאמ' מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין, דאי אליבא דמאן דאמ' מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שמותרין שרי לטלטלה אפי' אם לא היתה מסוכנת. והגאון הפוסק פסק לפי מאי דסבירא לן דביום טוב הלכה כר' יהודה דהא סתמא כר' שמעון בסוף שבת [קנז א].
ואומר זו כזו. האחת שוחטה ולאחר יום טוב שמין האחרת. הריני כסלע. שמזכיר סכום מקח.
<h2>דף כח.</h2>
קופיץ. סכין גדולה שמקצבין בו הבשר. אין משגיחין. אין מעיינין. בכף מאזנים. דמיחזי כעובדין דחול.
והוא דתליא בתריטא. בטבעת שתולין אותם בו כששוקלין, שנראה ששוקל כדרך חול, אבל להניח כפות המאזנים זו על גבי זו שרי. טבח אומן. מכיר בידו ומדקדק במשקלו. [אסור] לשקול בשר ביד. לאחז הליט' בידו האחת והבשר בידו אחרת ולכוין דכחול דמי מאחר שהוא אומן אורחיה בכך. אסור לשקול בשר במים. יודע היה כשעולה הבשר טפח או טפחיים במים אם הוא ליט' או ב' ליטרים. אסור לעשות בית יד [ב]בשר. דניראה כמעשה חול. ובידא. לתחוב בו באצבעו ולנוקבו. שרי. דשינוי הוא. מחתך בתלת קרנתא. אפי' בחול ושולחה לאשתו אפילו על ידי גוי משום דאית ליה סימנא בחתיכא.
תירטא ופלגו תירטא. חלקים שלבשר קרויין כן. ממלא מידותיו מערב יום טוב. ולא היה מודד ביום טוב דהוי דרך חול. מפני מיצוי המידות. תוס'. כשהיה מוכר שמן היו לו מידות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל איש ואיש במידה לעצמו ומתמצות והולכות כל הלילה, עכ"ת. שאם היה מודד לזה ולזה לא היה יכול לעכב עד שיתמצו המידות וחושש משום גזל.
פיס'. אין משחיזין את הסכין. במשחזת. אבל משיאה על גבי חבירתה. והיא נשחזת.
<h2>דף כח:</h2>
שקול לי בדינר בשר. שמזכיר סכום מקח.
מאן תנא דבהשחזא עצמה אסור. אפי' נפגמה ביום טוב. דר' יהודה מתיר. במכשירי אוכל נפש שלא היה יכול לעשותם מערב יום טוב. דדיקולא. על פי הסל. הלכה ואין מורין כן. אפי' לחדדה שרי, ואין מורין כן כדי שלא יקלו באיסור יום טוב. תוס'. ויבואו להתיר אפי' באיפשר לעשותן מערב יום טוב. שעמדה. מחריפות שלה אבל לא נפגמה. מותר לחדדה. דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול וסבר לא צריכנא. אבל נפגמה מאתמול לא הוה שרי דמוכח מאתמול קילקול שלה והוה ליה למיעבד, עכ"ת. והוא דפסקא [אגב דוחקא]. מחתך הוא על ידי הדחק, אבל חותך כלל אסור דטירחא יתירה הוא. אבל במשחזת לא. דנראה כעובדין דחול. ולפי לשון ההלכה אפי' במשחזת שרי אליבא דר' יהודה אם נפגמה ביום טוב. [שנרצם], ניטל חודו. ואחד גריפת התנור. מן הטיח שנפל בו. וכל הני שנתקלקלו ביום טוב, דאי מערב יום טוב אפי' ר' יהודה אוסר. ורבנן אסרי. נראה לי טעמא דאוושא מילתא ביום טוב והוא דרך חול. רואה לעצמו. לשחוט בהמ' שלו ומשאילה לאחרים דכבר נבדקה מאיליה. שנרצף, נמעך [ו]נעקם. ביום טוב. אסור לתקנו דיכול ליהנות בו כמות שהוא. אסור לטלטלו. אחר שניטל ממנו הבשר. שומטו [ומניחו] בקרן זוית. שלא יזוקו בו ואינו מטלטלו כדרכו. מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. דאמרי' בשבת [מב א] מטלטלו פחות פחות מד' אמות כדי שלא יזוקו בו רבים.
<h2>דף כט.</h2>
לא יזכיר לו שום מידה. שליין דמיחזי קמקח וממכר. אבל כלי העומד למידה. אם ישבר הראשון יהיה זה תחתיו למדוד בו. נראה בעיני והלכה כרבא דהוא בתרא דאמ' אבל לא במידה שלא יזכיר לו שום מידה אלא אומ' לו מלא לי כלי זה ואפי' בכלי המיוחד למידה שרי. לא ימוד אדם שעורים. לפי שנראה דרך חול. קודד. נוקב. ישים הקב בתוך הכרי וימלאנו בפעם אחת, אבל לא ימלאנו כמעט עד שהוא גודשו.
<h2>דף כט:</h2>
שכן דרך בעל הבית להיות מונה. ולא מיחזי כמקח וממכר אע"פ שלוקח מחנוני.
הלכה למעשה אתא לאשמועינן. דאין מורין כן אבל אי עבד עבד ואין מוחין בידו. אין שונין קמח. בנפה. אגבה במהולתא. משנה בתחתית הנפה. אי לאו דחזאי בבית נשא. בבית אביה. פטם. המפטם עופות למכור.
לא יביאם בסל ובקופה. דהוי דרך חול. לא יפשיל הקופה לאחוריו. דהוי דרך חול. [ל ע"א] דדרו בדוחקא. בחול המשאוי בידיו. לידרו בריגלא. יוליכנו במוט. דדרו בריגלא. בחול. יוליכנו באגדא. בשני בני אדם. אכפא. בידיהם. תוס'. רש"פ דדרו בדוחקא. משאוי שאדם יחיד נושא על כתיפו בטורח ישאנו ביום טוב בריגלא בעתר שקורין פורק"א שהוא נוח לישא בו משא כבד. דדרו בריגלא. לידרו באגרא משאוי שרגילים לנושאה בריגלא, לידרו באגרא שני אנשים במוט על כתפיהם. דדרו באגרא לידרו באכפא. במוט בידיהם ומשום שינוי ואפי' אינו להקל. פ"א דדרו באגרא. במוט בידיהם. לידרו אכתפא. במוט על כתפיהם שהוא יותר נוח ונקל. ניפרוש סודרא עליה. קל הוא ואינו מכביד ומשום שינוי בעלמ' והצנע, עכ"ת. ואי לא איפשר לעשות בו שינוי שרי. אין מספקין. כף על כף. ואין מטפחין. כף על ירך. ואין מרקדין. ברגל. וטעמ' מפרש בפרק בתרא [לו ב] שמא יתקן כלי שיר. שיהו שוגגין. אם מוכיחן לא היו משגיחין בו ויהיו מזידין. ואכלי ושתו עד שחשיכה. וחייב להוסיף מחול על קודש, דנפקא לן מקראי בפרק בתרא במסכת יומא [פא ב]. אבל לא בעצים שבמוקצה. היא רחבה שאחורי הבתים ומצניעין שם עצים לאוצר לצורך כל ימות השנה. בתבנא סריא. תבן סרוח. דאית ביה קוצים. ואינו ראוי ללבינים שאינו ראוי לדורסן ולא עבדי ליה לאוצר, ולהיסק קאי.
<h2>דף ל:</h2>
פיס'. אין נוטלין עצים מן הסוכה. לאו במצות סוכה עסיקינן. אלא מן הסמוך. מפרש לקמן. והשתא משמע הוא עב ויש בו קנים הרבה מותר ליטול מהן ולקמן פריך והא קא סתר אוהלא.
מן הסמוך לדפנות. שאין כאן סתירת אהל. תוס'. קנים שזקופין סביבות הדפנות דכיון דלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ולא דמו לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה, עכ"ת. באיסורייתא. אפי' תימ' סמוך לסכך, וכי תנן מתניתין באיסורייתא, בחבילין שלא ניתנו שם לסכך לצל אלא לייבש. ולא מן הסמוך. הסמוך לסכך, בסכך עבה דהוי סתירת אהל, ולא באיסורייתא. ור"ש גריס בברייתא נמי אלא מן הסמוך דלעיל. ור' שמעון מתיר. בסוכה רעועה עסיקינן שנפלה ודעתיה עלה. ור' שמעון לטעמיה דלית ליה מוקצה. ותנא קמ' אסר דלא חזיא לבין השמשות. על החגיגה. קרבן חגיגה. פרכילי ענבים. אשכולות, וכוסות מליאים יין. אביי ורבא כול'. תירוצא הוא. תוס'. לא דמו נויי סוכה לסוכה לעיניין תנאה דכי מהני תנאה אומ' איני בודל [מהן] להיות כוחי וזכותי בהם כל שהות אורך בין השמשות שלערב יום טוב, הילכך בשעת ביאת היום שהיתה צריכה קדושה לחול עליהן לא חלה (הילכך לא חלה) הילכך לא איתקצו, עכ"ת. אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עליהו. שאינו יכול לסותרה בין השמשות ואינו יכול להתנות אינו בודל ממנה כל בין השמשות ליהנות מעציה, דהא סתר אוהלא. ואוכלה לאלתר. דלמצותה איתקציי. ואוכלה למחר. דלכולי יומא איתקציי. ואפי' בלא תניי שרי הואיל דהפרישן כל אחד ליום אחד זהו תנאו, גם בעצי סוכה יועיל תנאי כדי ליהנות בחולו שלמועד ואמאי אסור ליהנות כל שבעה. דמפסקי לילות מימים. דאין מצות לולב בלילה. הכא. מצות סוכה. לא מפסקי לילות מימים. דמצותה בלילות כבימים, [ואפי' רב מודה] בעצי סוכה דאסור ליהנות מהן כל שבעה אע"ג דאתני ליהנות מהן בחולו שלמועד.
<h2>דף לא.</h2>
מן השדה. דווקא מן המכונס. ומן הקרפף. שהוא סמוך ודעתו עליו, אפי' מן המפוזר. פותחת. מנעול.
ואע"ג דמיכנפי ומותבי. שאספן יחד כיון שהרוח מפזרתן. ואי מנח מנא עלייהו. שלא יפזרם הרוח, ודווקא כלי שראוי לטלטלו. ר' יוסי לקולא. דבעי ר' יהודה סמוך לעיר ופותחת ור' יוסי מתיר כיון דאית ליה פותחת אפי' בתוך תחום שבת. לחומ'. דר' יהודה תלה טעמ' בסמוך לעיר בין אית ליה פותחת בין לית ליה, ור' יוסי תלה טעמ' בפותחת בין סמוך בין רחוק.
פיס'. אין מבקעין עצים. מסואר שלקורות, דאית ליה מוקצה ור' יהודה היא. לא בקורדום ולא במגירה. דכלי אומן הוא.
<h2>דף לא:</h2>
בית שהוא מלא פירות וסתום. באוארא דליבני, שורות לבנים בלא טיט שאין בו איסור סותר, כך אוקימ' בגמרא. ונפחת. מאיליו ביום טוב. נוטל ממקום הפחת. ומשום מוקצה ליכא דדעתיה עליהו אם יפחת דומיא דטבל דאמרי' [לקמן לד ב] אם עבר ותקנו מתוקן. ור' מאיר אומ' פוחת לכתחילה. ודווקא ביום טוב שהותר בו אוכל נפש ולא בשבת. והא אמרת רישא אין מבקעין כלל. והיאך התירו בקופיץ. אלא בנקבות. צד הרחב שהוא דרך אומנות. ואם תאמ' והלא ביקוע מכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב ואמאי מותר לבקע מקורה שנשברה מערב יום טוב. ה"ר ישעיה פי' לפי שהביקוע אינו אסור אלא מדרבנן דאמרי' בפרק כלל גדול [שבת עד ב] האי מאן דמסלת סלותי חייב משום טוחן ועושה קסמין דקין אלמא הביקוע אינו חייב בו אלא מדרבנן, ומשום כבוד יום טוב התירו. ואינו נראה לי, דהא כמה דברים נמצא שאין בהן איסור דאורייתא כגון לעשות בית יד בבשר וכל דברים שנאסרו שלא יעשה מעשה חול ואפי' הכי אסורין ביום טוב, אלא נראה לי שהביקוע צורך אוכל נפש חשבי' ליה ולא מכשירי אוכל נפש. חותמות שבקרקע. כגון כיסוי בור ודות שהוא מלא פירות. מתיר. הקשר שאינו קשר שלקיימא דבכל יום עבידי להתיר. אבל לא מפקיע. הקליעה שלחבל ביד. ולא חותך. בסכין מפני שדומה לסותר והן בקרקע. ושלכלים. שאין בו סתירה מתיר, מפקיע וחותך.
<h2>דף לב.</h2>
פיס'. אין פוחתין. לשון גומא, נוטל ביצה שלטיט ותוחב אגרופו לתוכו ועושהו נר מפני שעושה כלי. ואין עושין פחמין. ואפי' אם צריך לצלות עליהן, דכולי האי לא שרו דנראה כעושה אומנות, שצריכין פיחמין לנפחים. ואין חותכין הפתילה. דמיחזי כמתקן מנא.
<h2>דף לב:</h2>
בפי שתי נירות. עושה פתילה ארוכה ומניח אמצעה בפי שתי נירות ומפרש בירושלמ' [פ"ד ה"ד] והוא שצריך לשתיהן. עדויי חושכא. פיחם המחשיך אורה. אין גובלין אותה לכתחילה. נראה בעיניי בפתילה שטווין צמר גפן על ידי גלגל והוא כלי אומן. ואין מהבהבין אותה באור. שמתקן כלי. ממעכין אותה ביד. כעין שעושין אותה בבית ידיו. והשתא שאף בחול עושה כן טוב לשנות באצבעותיו שלידו אחת.
פיס'. אין שוברין את החרס. כשצולין בשר על האסכלא חותכין קנים ופעמ' חותכין נייר ושורין במים מפני שהמתכת מתחמם הרבה ושורף את הצלי. ואין גורפין תנור. נפל לתוכו מן הטיח, וכגון שנפל מבעוד יום שהיה לו לגרוף מערב יום טוב. אינמי שנפל בו הטיח ביום טוב ואליבא דרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש. מכבשין. משכיבין האפר שיהא שוה כדי לאופות בו. אין מקיפין. אין מקרבין שתי חביות זו לזו לשפות עליהן הקדירה מלמעלה, ואסור בין משום בניין בין משום אהל. מקיפין. מקריבין כמו אין מקיפין בריאה [חולין נ א], וכמו לתרום שלא מן המוקף [גיטין ל ב] שלא מן הקרוב וסמוך. ואין סומכין את הקדירה. שלא ניתנו עצים אלא להסקה. ואין מנהגין את הבהמ' במקל. דמיחזי דאזיל לחינגה, למוכרה לשוק. ואם אי איפשר לו לאופות אלא אם כן גורפו מותר. נראה לי דהאי ברייתא ר' יהודה היא דאי רבנן אפי' אי איפשר אלא אם כן גורפו אסור. ארחא. חצי לבינה. שרקין ליה תנורא. טחין פני התנור, ודווקא תנורין שהן כלים אבל תנורין שהן בבניין אסור, דנראה כבונה. דסייריה מאיתמל. שהכינו דלא ליהוי מוקצה. והכא משום כבודו. ליפנות בהן. לא גזרו. דבניין עראי הוא.
<h2>דף לג.</h2>
לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. ולא לטלטלם, לסמוך בהן הקדירה. ליטול מהן אוד. שמהפך בו הגחלים והפת, שלא ניתנו עצים אלא להסקה. לפי שמסיקין בכלים. אגב דמטלטלו למלאכתו מטלטלי להסקה. ואין מסיקין בשברי כלים. שנשברו היום, דנולד הוי למלאכה זו.
פיס'. לחצות בו שיניו. מה שנדבק בהן. ושלפניו לאו דווקא דלר' אליעזר אף מן החצר מותר דכל מה שבחצר מוכן, והאי דנקט משלפניו משום רבנן נקט לה, דאף משלפניו להדליק אין, לחצות בו שיניו לא. מגבב משלפניו. אבל מן החצר להדליק לא, הואיל ודקין הן טורח הוא ללקטן ומאיתמל לאו להכי קיימי, ולחצות אסור לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ואפי' משלפניו אסור.
פיס'. אין מוציאין את האור מן העצים. חולקין השברא שנקראת פירולא בלע"ז [ומשפשפין] אותן זו בזו עד שיצא מהן אור. מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית בתקופת תמוז והזכוכית מתחמם ומביא נעורת שלפשתן ומניחה לצד הזכוכית והיא בוערת. מן העפר. קשה, כשחופרין בה מוציאה אור. רעפים. לבנים, שהלבינים מתחזקין על ידי האש. אינמי מפני שצריך לבודקן ושמא ישתברו ויפסיד טורחו.
<h2>דף לג:</h2>
אלא מן האבוס שלבהמ'. שהוא מוכן. לפתוח בו את הדלת. חייב דעביד ליה כלי, ולרבנן פטור דלא עביד ביה תיקון. אוכלי בהמ'. כגון קש ועלי גפנים אין בהם משום תיקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש שלשיבולים לחצות בו שיניו בשבת. ולהניף בהן. בינטולי"ר בלע"ז. ולהניף בהן לחולה מפני הזבובין. אלוותא. מקלות גדולות. דחזיין לנגרי וחציני. שראויין לבית יד לקורדום.
<h2>דף לד.</h2>
אין סכין אותו שמן. להחליקו ולצחצחו. ואין טשין אותו. במטלית להחליקו. ואין מפיגין אותו בצונין. לאחר היסקן. לחסמן. לחזקן. מולגין. ברותחין בכלי שיני דלא בשיל. ואין טופלין אותן. בסיד להשיר השיער, דנראה כמעבד עור. ואין גוזזין ירק. תלוש מאתמול. בתספורת שלו. שרגיל לגוזזו מאתמול במחובר לקרקע, דאמרי אינשי היום גזזו במחובר. את הקינרס ואת העכביות. מיני ירקות הן, ויש טורח בתיקונן. בפורני. כעין תנורין שלנו. אע"פ שאין צריך לו אלא לפת מועט. באנטיכי. כלי שלנחושת המים מצד אחד והאש מצד אחר כדאיתא בשבת [מא א] אע"פ שנראה כמחמם האנטיכי אפי' לצורך מחר שחומו משתמר. ואין נופחין במפוח. דנראה דרך אומנות. ואין מתקנין את השפוד. שנרצם ונמעך ונעקם, שיכול להשתמש בו כמות שהוא. ואין מחדדין אותו. כגון שנחתך חודו שלשפוד מערב יום טוב דלדברי הכל אסור. אינמי יכול להשתמש בו כמות שהוא. אין פוצעין את הקנה. לתת קרומייתיו תחת המליח. ואין חוששין שמא תיקרע. דאפי' נקרע אינו חושש, דאינו קורע על מנת לתפור שהוא מאבות מלאכות.
<h2>דף לד:</h2>
עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, גרוגרות וצימוקין שהעלה לגג לייבשן, כגון איחזו ולא איחזו, שנתייבשו ולא כל צרכן, איכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי, דאי יבישין לגמרי לא צריך הזמנה דאמר מר [לעיל כו ב] מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין מותר, ואי אינו יבש כלל הוי כמזמין עצים ואבנים ואסור דבטלא דעתו.
בשביעית. דלאו בת עשורי הוא הוא והוא הדין בשאר שבוע ובמעושר. ואומ' מיכן אני אוכל למחר. דאית ליה ברירה. עד שירשום ויאמר מיכן עד כאן. דלית להו ברירה.
<h2>דף לה:</h2>
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. היו לו חטין בגגו כדי לייבשן והגשמים יורדין מותר לטרוח ולהשילן דרך ארובה שבגג והן נופלין למטה דליכא טירחא יתירה ודווקא בארובה אבל להורידן דרך חלון אסור דאיכא טירחא יתירה. מפני הדלף. שלגשמים. וכן כדי יין וכדי שמן. דהפסד מועט הוא אפילו הכי התירו. ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. מפני טינוף הבית.
<h2>דף לו.</h2>
אבל מגג לגג. דאיכא טירחא יתירה, לא. לא ישלשל בחבל. משום טירחא יתירה. אפי' אוארא דליבני. שורות הלבינים אע"ג דאין ניטלין סבירה ליה מטלטלין דבר הניטל אטו דבר שאינו ניטל. פירות הראויין. אין, אבל אוארא דליבני לא, דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל.
<h2>דף לו:</h2>
שופך ושונה. ולא אמרינן מעשה חול עביד. דלוף. נוטפים מים עליהם. דליהוי כגרף שלרעי. מותר להוציאו לאשפה לפי שהן מאוסין. נותן לתוכו מים. ואותן המים חזו לשתיית חתול ואגב מייא מותר להחזירו. באספרמקי. בשמים. בצוציתיה. שיער שלו.
פיס'. משום שבות. איסורא דרבנן וליכא מצוה כלל. משום רשות. ויש בה מצוה מקצת. משום מצוה. גמורה ואסרוהו חכמים שלא לעשותו בשבת. חייבין. שלא לעשותו ביום טוב. לא עולין. כולהו מפרש טעמ' בגמ'. תוס', אין מטפיחין. ביד. ואין מספקין. על כפיו סופק על ירך. ואין מרקדין. ברגל. ובגמ' מפרש גזירה שמא יתקן כלי שיר, עכ"ת. לא דנין. וכגון דאיכא דיין גדול ממנו בעיר להכי קרי להו רשות. [ואין מקדשין]. וכגון דאית ליה אשה ובנים דאינו מצווה על פרייה ורבייה. [ו]לא חולצין. דאיכא גדול מיניה ובגדול רמייא מילתא לחלוץ ולייבם ואינה מצוה גמורה עליו. אין מקדישין. שום דבר. ואין מעריכין. ערך פל' עלי ונותן כפי שינוי כמו שקצוב בפרש' ערכין. ולא מחרימין. דאמ' חפץ זה יהא לחרם וסתם חרם לבדק הבית. הבא מחמתו. סופק כפיו. טיפוח שהוא לרצונו. ואינו מחמת כעס. אחורי ידיהון. לטפח שרייא. [רבותינו] הותרה שבת. דסבירא ליה אפי' אחורי ידיהון אסור. פריי בתריה. יצאו אנשים אחריו. פקו ליה מעל קדליה. ראוהו מערפו. כוותא. חלון.
<h2>דף לז.</h2>
פיס'. השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל. אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב הרי הוא כאילו מאתמול קנה שביתה ברשותו. ביום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל. אע"ג דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דיל' משכח איניש אחרינא דשאיל מיניה. תבלין. לקדירתא. ומים ומלח. לעיסתה. הרי הן כרגלי שתיהן. תוס'. הרי הן, הקדירה והעיסה כרגלי שתיהן אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולין לילך שם דכיון דביום טוב שאלה קנו התבלין והמים והמלח שביתה אצל בעליהן, עכ"ת. ולא אזלינן בתר רובא דתבלין לטעמא עבדי וטעמא לא בטיל. גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות ואתו למימר הואיל דעיסה נעשית בבת אחת מהן הרי הן כרגליה הכי נמי אם יש לה חלק בעיסה אתו למימר כרגלי אותה שנעשית העיסה ברשותה. תוס'. [ר' י]הודה פוטר במים שאין בהם ממש. שאינן ניכרין לא בעיסה ולא בתבשיל הלכך אין מעכבין הולכתן, ובגמ' מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרין בו. ובמלח לא פליג כדמוקי בגמ' במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת, עכ"ת.
(ו)שמא יכתוב. פסק דין ושמא יכתוב תניות שבין אשה לאיש, אינמי קידושין, דווקא דכתב בשטר הרי את מקודשת לי בשטר זה. שטר חליצה, להראותו לבית דין לינשא, וכן כתובת יבמין. גזירה משום מקח וממכר. דצריכי בני אדם לשום אותן מן ההקדש והוי כמקח וממכר. הא בית שמיי. דקתני אין בין יום טוב לשבת כול'. דאמרי אין מוציאין את הקטן משום דאין בו אוכל נפש. ובית הלל מתירין. דשרו אפי' מידי דלאו אוכל נפש.
פיס'. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. תוס'. אין אדם יכול להוליכן אלא במקום שבעליהן יכולין לילך. המוסר בהמתו ביום טוב הרי הוא כרגלי הבעלים, עכ"ת. אוקימ' בשיש שני רועים בעיר דאינו יודע ביד מי מהן יתננה שתהא ברשותו לפיכך הויא ברשות בעלים ואם אין בעיר אלא רועה אחד כרגלי הרועה דברשותיה אוקמיה מבעוד יום. כלים המיוחדין לאחד מן האחין. אע"פ שלא חלקו ולכולן יש חלק בהן. כרגליו. הואיל ומיוחדין לו להשתמש בהן ואחיו לא היו מקפידין, ברשותו אוקמוה.
<h2>דף לז:</h2>
שנים ששאלו חלוק. מאחד מבעוד יום זה ללכת בו שחרית במזרח וזה ללכת בו ערבית במערב, על ידי עירוב. שנים שלקחו חבית בשותפות. מותרין ליקח כל אחד חלקו לעירובו דאית ליה ברירה, ובהמ' אסורה להוליך אלא במקום ששניהם הולכין. בדרבנן אית ליה ברירה. ועירובין מדרבנן. שלפטם. שמשמן ומפטם שוורים למכור הרי הוא ככל אדם שדעתו למכור לכל אדם וכאילו שבתו ברשותן. תוס'. ואפי' בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי עירוב מוליכו למקומו. ושלרועה, אדם שמגדל בהמות שלו ופעמ' שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו הרי הוא כרגלי אותה העיר אלפים אמה לכל רוח ואפילו עירב רועה זה לרוח אחת ארבע אלפים אמה אינו מעכב על אחד מבני העיר שלקחו ממנו ביום טוב להוליכה לרוח שכנגדה אלפיים אמה דמאיתמל אוקמה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח ממנו אבל כרגלי בן עיר אחרת לא, דאין לרועה שם סוחרי בהמ' כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו, עכ"ת.
<h2>דף לט.</h2>
פיס'. השלהבת. הדליק נרו בשלהבת חבירו רשאי להוליכה, בכל מקום, שאין בו ממש ולא קנה שביתה ברשות בעלים ומהאי טעמ' נמי מותר ליהנות משלהבת ע"ז. ושלהבת. שלהקדש לכתחילה אין נהנין מהן ואם נהנה לא מעל, אינו מביא קרבן מעילה. כרגלי אותה העיר. ויש להם מן העיר אלפיים אמה. ושלעולי בבל. בור שבאמצע הדרך. כרגלי הממלא. דהפקירא הוא ואותו שהגביהו קנאו.
<h2>דף לט:</h2>
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת. ויכולין ללכת שם על ידי עירוב אע"פ שבני אותה העיר יכולין לבוא משם על ידי עירוב הואיל ולא עירב הוא ברשותיה עומדין ואסורין. ואם עירב הוא. ללכת שם. פירותיו כמוהו. ויכול להביאן מי שעירב לשם.
<h2>דף מ.</h2>
מי שזימן אצלו אורחין. מעיר אחרת שבאין שם על ידי עירוב. לא יוליכו בידן מנו'. לפי שלא היו ברשותן. אלא אם כן זיכה להם. אחר וקיבלן בעבור האורחין מבעוד יום, דקנו שביתה ברשותן. המדבריות. רועות הן במדבר והן מוקצין. משום סירחא. בעור שנוח להפשיט, ועל האי פיסקא דפסיק הגאון אין להוסיף עליו.
